כשניהול משברים פוגש את גבול האבסורד

לפעמים, דווקא התגובה למשבר מצליחה להדהים יותר מהמשבר עצמו. במקרה של אייל גולן, שיצא לאחרונה נגד החרם הציבורי והכריז בקול גדול שהחרם הזה "אינו חוקי" – מדובר, בעיניי, בצעד שמשאיר טעם מר של ניתוק מהמציאות.

חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם? באמת? החוק הזה נועד להתמודד עם חרמות כלכליים או אקדמיים שמכוונים לפגוע במדינה – לא עם זעם ציבורי על התנהלות מוסרית מפוקפקת של אדם כזה או אחר. ובכלל, החרם הזה הוא לא איזו קונספירציה מתוכננת, אלא תגובה טבעית של אנשים שלא רוצים לשתף פעולה עם דמות ציבורית שההתנהגות שלה הותירה עליהם רושם רע במיוחד.

אבל הנה העניין: בדיוק כמו שהמעשים של גולן עברו (בקושי) את מבחן החוק, כך גם החרם הזה עובר אותו. זה לא עניין של חוקיות. זה עניין של מוסר. של מצפון. של אמון ציבורי שנשבר.

כעורכת דין וכמי שניהלה לא מעט משברים עבור לקוחות לאורך השנים, אני יכולה להגיד דבר אחד: תגובות כאלה לא רק מפספסות את המטרה – הן גם מחמירות את המצב. הציבור, מה לעשות, לא טיפש. אם מישהו מחרים אותך, זה לא כי הוא פועל בניגוד לחוק, אלא כי הוא כבר לא מוכן לעצום עיניים. ואם אתה מגיב בסיסמאות משפטיות ריקות – אתה רק מוסיף שמן למדורה.

החרם הזה, בעיניי, הוא יותר מתגובה ספונטנית. הוא קריאה ברורה: הציבור, גם אם התעורר באיחור, לא מוכן לשכוח. לא מוכן לסלוח. לא מוכן להמשיך כאילו כלום. השאלה היחידה שנותרה היא – כמה זמן זה יימשך? כמה זמן עוד נשאף למוסר גבוה יותר, לפני שנשכח ונעבור הלאה?

זה חרם שלא יוכרע בבית משפט, אלא בלבבות של כל אחד ואחת מאיתנו. כמה זמן המעשים המכוערים ימשיכו להדהד? כמה זמן נמשיך להסתכל על אדם שמסרב לקחת אחריות, בלי להרגיש כעס?

אולי הפעם, השינוי יגיע באמת. ואולי לא. אבל דבר אחד ברור: אמון, שלא כמו חוק, אי אפשר לאכוף בכוח.