לפעמים, דווקא התגובה למשבר מצליחה להדהים יותר מהמשבר עצמו. אייל גולן יצא לאחרונה נגד החרם הציבורי עליו, והכריז בקול גדול שהחרם הזה "אינו חוקי". בעיניי זה צעד שמשאיר טעם מר של ניתוק מהמציאות.
חוק נגד חרם? באמת?
החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם נועד להתמודד עם חרמות כלכליים או אקדמיים שמכוונים לפגוע במדינה. הוא לא נועד לזעם ציבורי על התנהלות מוסרית מפוקפקת של אדם זה או אחר. והחרם הזה הוא לא קונספירציה מתוכננת. הוא תגובה טבעית של אנשים שלא רוצים לשתף פעולה עם דמות ציבורית שההתנהגות שלה השאירה עליהם רושם רע במיוחד.
הנה העניין: בדיוק כמו שהמעשים של גולן עברו (בקושי) את מבחן החוק, כך גם החרם עובר אותו. זה לא עניין של חוקיות. זה עניין של מוסר, של מצפון, של אמון ציבורי שנשבר.
מה למדתי מניהול משברים
כעורכת דין, וכמי שניהלה לא מעט משברים עבור לקוחות לאורך השנים, אני יכולה להגיד דבר אחד: תגובות כאלה לא רק מפספסות את המטרה, הן גם מחמירות את המצב. הציבור לא טיפש. אם מישהו מחרים אותך, זה לא כי הוא פועל בניגוד לחוק, אלא כי הוא כבר לא מוכן לעצום עיניים. ואם מגיבים בסיסמאות משפטיות ריקות, רק מוסיפים שמן למדורה.
הבית משפט של הלבבות
החרם הזה הוא קריאה ברורה: הציבור, גם אם התעורר באיחור, לא מוכן לשכוח, לא מוכן לסלוח ולא מוכן להמשיך כאילו כלום. השאלה היחידה שנשארת היא כמה זמן זה יימשך.
זה חרם שלא יוכרע בבית משפט, אלא בלבבות של כל אחד ואחת מאיתנו. אולי הפעם השינוי יגיע באמת, ואולי לא. אבל דבר אחד ברור:
כשמוניטין נשבר, תשובה משפטית בלבד כמעט אף פעם לא מספיקה. צריך שיקום אמון. עוד על זה בניהול מוניטין משפטי.